בתי כנסת שבהם התפללו בני המשפחה

 

 

 מדוע אנו מקדישים פרק שלם לתיאור
בתי כנסת שבהם התפללו בני המשפחה ?

 

ç

בית כנסת אהל יצחק  

מייסדי המשפחה שלנו היו דתיים והשתייכו לבני הקהילה ההונגרית-פרושית אשר הגיעו לירושלים בסוף המאה ה- 18. לקהילה היה מרכז מנהלתי פקידותי אחד אשר נקרא "כולל שומרי החומות" וכן שני מרכזים דתיים חברתיים האחד לעדה החסידית והשני לעדה הפרושית. פקידי הכולל דאגו לאסוף כספי תרומות כדי לבנות בתים ולאפשר קיום יום יומי של בני הקהילה, ואילו הרבנים דאגו לחיי הרוח, הדת, החינוך והחברה באמצעות בתי הכנסת, בתי המדרש ותלמודי התורה.
החיים של מייסדי המשפחה שלנו סבבו בשני מעגלים: מעגל הבית, המשפחה והעבודה, ומעגל בית הכנסת ובית המדרש. בבית הכנסת ביקרו מספר פעמים בכל יום, כאשר בשבתות וחגים שהו בבית הכנסת מרבית שעות היום. זאת הסיבה לחשיבות הגדולה של בתי הכנסת בחיי המשפחה.

ç בית הכנסת חתם סופר  
ç בית כנסת חווהל'ה  
ç בית כנסת בית יהודה  
ç בית כנסת תחכמוני  
ç בית כנסת למל  
ç בית כנסת ישורון  

בית הכנסת של כולל שומרי החומות בעיר העתיקה.
בית הכנסת שבו התפללו בני הדור הראשון והשני

 



שרידי בית הכנסת אוהל יצחק
בעיר העתיקה
צילום: בני יע בץ

 

לאחר שייסדו את כולל שומרי החומות בשנת 1856, פנו בני הקהילה ההונגרית לבנות את בתי הכנסת שלהם. נרכשה חלקת קרקע בפינת רחוב המעלות העולה מרחוב הגיא (רחוב אל ואד) אל רחוב השלשלת, מול החנויות המוכרות מזכרות. לפי מאמרו של ישעיהו פרס (אם אשכחך ירושלים, רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה ב' תשרי תש"ט עמוד יב' וכן בנספח עמ' יח'), נבנו במתחם שני בתי כנסת. האחד בית כנסת לעדת החסידים - אוהל משה - על שם ר' משה סופר הוא החת"ם סופר, והשני בית כנסת לעדת הפרושים - נחמת ציון. בשנת 1891 שופצו ונבנו במקום הזה בתי כנסת ובתי מדרש חדשים אשר נקראו - אוהל יצחק - על שמו של יצחק רצרטופר מהונגריה שנידב את הכסף. המבנה הגדול והמפואר אשר השתרע על פני שתי קומות, נעזב במאורעות 1929 שבמהלכם נהרגו מתפללים מבית הכנסת. הפורעים הערבים השתלטו על הבניין, הסירו את הגג ובזזו את הדלתות, החלונות והארונות. נותרו רק הקירות החשופים. משנת 1967 שכנה בקומה הראשונה הוצאת הספרים של בן ארזה. המבנה נרכש לאחרונה ע"י ארוין מוסקוביץ שעורך בו שיפוץ יסודי. בביקור שערכו במקום בני וסמדר יע בץ בחודש יולי 2004 במטרה לצלם את המבנה, הם הותקפו בצעקות ע"י מסומם ערבי

 



שרידי בית הכנסת אוהל יצחק
בעיר העתיקה. מבט לצפון
צילום: בני יע בץ


בתי הכנסת של כולל שומרי החומות  בבתי אונגרן
בתי הכנסת שבהם התפללו בני הדור השני והשלישי

 
בנין ישיבת כתב סופר   בית הכנסת על שם הכתב סופר   ישיבת חתם סופר ובית הכנסת
בנין ישיבת כתב סופר
של כולל שומרי החומות
  בית הכנסת על שם הכתב סופר
השייכת לעדה הפרושית
  ישיבת חתם סופר ובית הכנסת
השייכים לעדה החסידית
     
 

שכונת בתי אונגרן נבנתה ע"י כולל שומרי החומות בשנות ה- 1890. ממש בתחילת הבניה תוכננו ונבנו גם שני בתי כנסת מפוארים, ובהתאם למסורת הקהילה ההונגרית נבנה בית כנסת אחד לעדה החסידית והשני במרחק לא רב, לעדה הפרושית. הבניינים כוללים ישיבה ובית כנסת באולם אחד. המבנה בעל קווים פשוטים עם חלונות גדולים בארבע קירותיו. בית הכנסת של העדה החסידית נקרא ישיבת חתם סופר ואילו זה של העדה הפרושית נקרא ישיבת כתב סופר. בבית כנסת כתב סופר התפללו בני משפחת שטרן ואילו ר' אריה לייב נגלר בהיותו חסיד, התפלל לאחר נישואיו לאלקה בבית הכנסת חתם סופר

 

בתי הכנסת בשכונת בית יעקב.
בתי הכנסת שבהם התפללו בני הדור השני השלישי והרביעי 1922 - 1952

 

שוק מחנה יהודה הוא אחד מהשווקים המפורסמים והססגוניים בארץ ורבים מבקרים בו מדי יום, אך רק מעטים יודעים כי השוק נוסד ליד שכונת "בית יעקב" שהיא השכונה התשיעית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. השכונה הוקמה בשנת 1877 ע"י ר' משה גראף ועסקני כולל הורודנא של עדת הפרושים. זאת הייתה השכונה הקיצונית והרחוקה ביותר מהעיר העתיקה ומעבר לה לא היה כל ישוב יהודי בתקופה זו. בנוסף לבתי מגורים בעלי גג כיפתי נבנו בשכונה גם בית מרחץ, בתי כנסת, תנור שכונתי לאפיית לחם, ובור מים שכונתי לאספקת מי שתייה.

בית כנסת חווה בית יעקב  

בית כנסת חוול'ה

  בית כנסת חווה בית יעקב
 


בית כנסת חווה בית יעקב

  בית כנסת חווה בית יעקב  

ארון הקודש המקורי של בית הכנסת חווהל'ה עשוי עבודת עץ מהודרת 

 

לוח שיש כולל הסבר על הבנין והנצחת מרת חוה אשת ר' בנימין

 

המדרגות העולות לבית הכנסת ופתח חדרי המלון להכנסת אורחים

 

העמוד בבית הכנסת שבקומה השנייה.


בית הכנסת נמצא בכניסה לשכונת בית יעקב בבית מספר 16. משפחת שטרן נהגה לפקוד את בית הכנסת חוול'ה בבית יעקב הנקרא על שמה של חוה מרים בנימין. בית הכנסת נמצא בקומה שניה של בית מגורים שהיה שייך לרב יוסף בנימין, ולכן נקרא גם בית כנסת "בית יוסף". לאחר מותו, הקדישה אלמנתו חוה את הבניין להיות "בית הכנסת אורחים". היה זה מוסד צדקה שהלין תחת קורתו אביונים חסרי בית. לאחר מותו של ר' משה שטרן בתחילת המאה, קיבלה בובע שיינה שטרן את מפתחות הבית של חוול'ה כדי שתשמש אם-הבית ותדאג לניקיון החצר, המדרגות והחדרים. בתמורה קיבלה שיינה שטרן את החדר האחורי הפונה לרחוב יפו למגורים. החל משנת 1922 נהג פנחס צוקרמן להתפלל בביה"כ חוו'לה ביחד עם בני משפחת שטרן ודיירי הבית. האלמנה העבירה את הבניין כהקדש לכולל הורודנה וציוותה כי הבית לא יימכר ולא ימושכן לעולמי עולמים.

 
 

בית כנסת "בית יהודה" נוסד 1877.

 
 

בית כנסת בית יהודה נוסד 1877

במרכז: חזית בית הכנסת "בית יהודה" ומימינו בית המדרש. מימין ומשמאל: מנורות עם שלט להנצחת זכרו של פנחס ניסן צוקרמן.


כתבו: אריה גילאי ואלי שלייפר, 2008. צילומים: אריה גילאי, צחי גלבוע.

הקמת בית הכנסת. בית הכנסת המפואר "בית יהודה" נבנה במרכז שכונת בית יעקב בשנת 1877 בתרומתו הנדיבה של יהודה אריה לֵויטס שהיה שו"ב (שוחט ובודק) בקהילה היהודית בבירמינגהם, אנגליה. ליד בית הכנסת והחצר המרוצפת נבנו שני בניינים נוספים. האחד מימין הוא בית מדרש ותלמוד תורה. זהו ה"חדר" שבו למדו כמה ילדים מבני משפחתנו. משמאל נבנתה ישיבה לאברכים המאוכלסת כיום ע"י כולל של ישיבת חברון החרדית.
בית הכנסת הזה היווה במשך שנים רבות מרכז רוחני לאשכנזים בני העדה הפרושית והתפללו בו נכבדי העדה ואנשי שם מפורסמים כמו יחיאל מיכל פינס, שמריה אשכנזי ועוד. בסעיפי התקנון של עמותת בית הכנסת נכתב: "בית הכנסת בית יהודה מיועד למתפללים אשכנזים בני העדה הפרושית ונוסח התפילה בו לא ישונה".
במוסדות הלימוד והתפילה של "בית יהודה" התנהלו כל חיי הדת, התרבות והחברה של השכונות בית יעקב, אהל שלמה אבו בסל שערי צדק ומחנה יהודה. מקום נכבד היה גם לבני משפחתנו המסועפת לדורותיהם ששמותיהם חקוקים על קירות בית כנסת. ביניהם: משפחות שטרן, שלייפר, שטרנברג, קווטינסקי, נגלר וצוקרמן. סיפורים רבים נכרכו סביב המוסד המפואר הזה וחלקם לוקטו בספרה של נירית שלו כליפא "נחלאות בלב עיר" בהוצאת יד בן צבי 2003.

חלק מציורי הקיר של האמן והצייר יצחק בק. מימין: הכותל. משמאל: קבר רחל.

 

בית הכנסת כפי שהכרנו אותו בילדותנו, בשנות ה-40 וה-50 . בית הכנסת היה מסורתי מאוד. התפללו בו בהברה אשכנזית והקפידו מאוד על המנהגים. הקפידו מאוד גם על ההידור והניקיון. גאוות בית הכנסת הייתה בריהוט המיוחד שלו שנעשה בתקופות שונות, על הציורים המרהיבים של המקומות הקדושים שנעשו בידי הצייר יצחק בק, על ארון הקודש וציורי האריות שמעליו, על ספרי התורה העתיקים שבו, על המעילים לספרי התורה שחלקם נעשו בידי נשים בנות השכונה משמלות שלהן לפי הכלל של "מעלין בקודש", דהיינו ניתן לקחת לבוש ולהעלותו לדרגת קדושה של עיטור לספר תורה ע"י עיבודו מחדש. גאוות בית הכנסת הייתה גם על החנוכייה ההדורה שעמדה בחלון האמצעי הדרומי (ושלצערנו נגנבה) וגם על כתר התורה המיוחד. היה זה כבוד גדול להניח את הכתר על התורה כשהוציאו את ספר התורה מארון הקודש. בחלונות בית הכנסת היו מתקנים מיוחדים להעמדת הלולבים בחג הסוכות.

למרות שבית הכנסת היה מוסד שראשיתו ב"ישוב הישן", רוב באי בית הכנסת שפגשנו בילדותינו היו בעלי אופי מודרני, לבושים בחליפות ועניבות ולראשיהם מגבעות במיטב האופנה דאז, הקפדה יתירה הקפידו על נעליים מצוחצחות. רוב המתפללים לבשו טליתות מודרניות ממשי או משי מלאכותי בצבעים כחול ולבן. רק הרב והחזן ומספר מצומצם של אנשים התעטפו בטליתות כבדות של צמר עם פסים שחורים עבים. זקנים מגודלים היו רק לרב (הרב אדלר היה נמוך וזקנו מגודל ומטופח בצורת מטאטא גדול שהגיע כמעט עד למותניו) ולחזן ר' אריה צבי גרינברג. הרב אברהמי שישב בכותל המזרח משמאל לארון הקודש היה בעל זקן קצר. לבני הדור הקודם, כגון ר' פנחס צוקרמן, היה זקן קצר מאוד, צמוד לפנים. אבל לגבאי בית הכנסת לא היו זקנים והדור הצעיר יותר הקפיד להתגלח היטב לפני בואו לבית הכנסת. הנשים מדור הסבתות היו לבושות שמלות כהות ולראשן שתי מטפחות, האחת דקה הייתה צמודה לראש ומעליה מעין צעיף שחור שהשתלשל מן הראש אל הכתפיים. הנשים הצעירות היו לבושות לפי צו האופנה (עד כמה שהכיס הרשה), כולן גלויות ראש, אולם בהיכנסן לעזרת הנשים כיסו את ראשיהן במטפחות צבעוניות. הילדים לבשו חולצות לבנות ולראשיהם כיפות כחול-לבן או ברטים, הילדות היו לבושות במיטב הלבוש האפשרי. הייתה זו גאוותה של כל אמא שהבת שלה תיראה במיטב חגיגיותה.


נוגה בעזרת נשים. בשנת 2008 נערך ביקור של בני המשפחה מכל הארץ בבית הכנסת. לתאור הביקור ראו כאן.
  אירועים משפחתיים בבית הכנסת "בית יהודה". רבים מבני המשפחה ערכו כאן את חגיגות בר המצווה שלהם וכאן גם נערכו טכסי חופה וקידושין של בני משפחתנו. לדוגמא: בשנות העשרים ערכו כאן את העלייה לתורה של בני משפחת שלייפר. בחג הפסח בשנת 1937 נערך כאן טכס בר המצווה של שלמה צוקרמן, ב-1946 נערך כאן טקס הבר מצווה של משה קווטינסקי לקראת האירוע הזה התחילו במלאכת שיפוץ בית הכנסת וציורי הקיר שלו. בחודש יולי 1947 הייתה כאן בר המצווה של מאיר שלף ולקראת הטקס הזה הושלמה מלאכת הציור של יצחק בק. ביוני 1952 נערך כאן טקס הבר מצווה של אלי שלייפר, כשנה אחר כך – טקס הבר-מצווה של אריק שלף ובחודש דצמבר 1962 הבר מצווה של עודד שלף. בסיום התפילה נערך קידוש אשר כלל כמובן כיבוד מיוחד עם קוגל ירושלמי, ביצה קשה ומלפפון חמוץ מעשה ידיהן של האחיות אסתר ואלקה. בסיום החגיגה הלכו כל האורחים ובני המשפחות לבית צוקרמן או לדירתה של אסתר שלייפר בשכונת אבו בסל לארוחת חג מיוחדת. לשם כך הוציאו מהחדר הגדול את כל המיטות והארונות וערכו שולחן כיד המלך. בשנות ה"צנע", כאשר המזון היה בהקצבה התנדבו בני המשפחה למסור תלושים של חלוקת מזון להורי הבר-מצווה כדי שיוכלו לבשל ולאפות כראוי. בשנת 2004 וכן בשנת 2008 ערכו בני המשפחה ביקורים בבית הכנסת.  

בית כנסת בית יהודה נוסד 1877
אולם בית הכנסת במרכזו הבמה

   

זכרונות של בני המשפחה.

 

שלטים להנצחת התורמים משנת 1884

 

 המבוגרים שבינינו זוכרים את המילים והמנגינות של רבים מקטעי התפילה. אחת המנגינות שנשתמרה בפי המשפחה היא זאת שהייתה אהובה במיוחד על ר' פנחס צוקרמן,"נעריצך" לקדושת מוסף של שבת, הוא שר אותה כאשר היה ממלא את תפקיד החזן וגם נהג לשיר אותה בביתו בכל הזדמנות של שמחת משפחה. אולם על הקהל, השיר האהוב ביותר היה "אדון עולם" בסיום התפילה. אנו עדיין זוכרים את מקומות הישיבה הקבועים: אלי לייב שלייפר ואחיו משה חיים ישבו על הספסל מאחורי הבימה ומול עזרת הנשים ואת מקומותיהם ירשו אברהם אריה בנו של משה חיים וזאב בנו של אלי לייב. שאר משפחת שלייפר ישבו באגף הימני של בית הכנסת יחד עם בני משפחת נגלר וצוקרמן. מקומות אלה נחשבו מכובדים יותר. באגף השמאלי של בית הכנסת ישבו הבחורים הצעירים יותר. אלה לא היו דתיים במיוחד, אבל היו בעלי רגש לאומי חזק, חלקם השתייכו להגנה וחלקם לאצ"ל. אסתר ואלקה ובנותיהן ישבו בעזרת הנשים ליד הוילון כדי לדעת מי מהגברים איחר לתפילה כי לא התעורר אחרי ליל שבת. נורית שניט זוכרת כיצד שיחקה "קלאס" על מרצפות האבן בחצר. ואריה גילאי זוכר את חגיגות הדגלים בשמחת תורה, את הפאלינים שהתפוצצו בקריאת מגילת אסתר ואת משחקי המור עם האגוזים בפסח. הילדים אהבו במיוחד את חג שמחת תורה, את ההקפות והריקודים עם ספרי התורה לפני ארון הקודש, ואת הרגע שבו היו עולים לתורה לעליית "כל הנערים", כי ידעו שאחר כך יתכבדו בשקיות של ממתקים ובעוגות הקרויות בשם "לֶקַח". לילדים היה גם תפקיד מיוחד בחלוקת הטבק להרחה למבוגרים.

 


חנוכיית פליז עתיקה על אדן החלון. עובי הקירות יותר ממטר בבניין שנבנה בשנת 1877

עזרת נשים

הספסל העתיק במרכז הבמה

   

לשני אנשים היה מונופול בבית הכנסת על הטבק להרחה, לגבאי ר' שמריהו אשכנזי ולמתחרהו ר' אריה פיינברג. לר' שמערל הייתה קופסת טבק קטנה ויפה מכסף בצורת ספר, כשהיו פותחים את הכריכה היה ריח הטבק המובחר נישא למרחוק, לר' אריה פיינברג הייתה קופסה גדולה בהרבה שהייתה עשויה ממיכל מתכת של זריקות אינסולין והטבק שלה היה רב יותר אבל לא באותה איכות. באמצע התפילה, היה אחד מאנשי הטבק הללו תופש את אחד הילדים, פותח בפניו את קופסת הטבק ומצווה עליו להעביר את הקופסה בין המתפללים. כל אחד מן המתפללים היה קומץ מעט טבק בין האגודל לאצבע ומריח את הניחוח להנאתו. המהדרין במצווה היו מתעטשים היטב וקולם היה נשמע בכל בית הכנסת. עטישה חזקה העידה על איכות הטבק והחמיאה לבעל הקופסה. ביום כיפור היו מעבירים קופסה עם טבק הרחה מיוחד, לבן בעל ריח של מנטה אשר לו ייחסו סגולה מיוחדת שהוא מקל על הצום. כגמול על העברת קופסת הטבק לידיהם היו המריחים צובטים את לחיי הילד ולא תמיד זה נעם. כבוד אחר שהיו הילדים זוכים בו היה להחזיק את כתר התורה או את הרימונים ולתת אותם לאבותיהם כדי שיכתירו בהם את ספרי התורה.

בית כנסת בית יהודה נוסד 1877  

שעת חברה מיוחדת במינה היה לילדים בעת אמירת תפילת "יזכור". לפי המנהג, לילדים שהוריהם חיים אסור היה להיכנס לבית הכנסת בתפילה זאת ולכן כל הילדים היו בחוץ ונהנו הנאה מרובה ממשחקים כמו סוס ארוך ותופסת, עד שהרעש הפריע למבוגרים ומישהו היה נשלח לקרוא לילדים חזרה כשנגמרה תפילת יזכור. תקיעת שופר בראש השנה גם היא הייתה חוויה מיוחדת לילדים, חויה שנתמזגו בה סקרנות ומעט פחד. הרב אברהם אדלר, שהיה התוקע בשופר הקפיד מאוד להתעטף בטלית עד למעלה מראשו. רק זקנו הארוך כמטאטא ביצבץ מבעד לטלית, וכשאמר את הברכות לפני התקיעות היה נרגש מאוד וגם מפחיד בקולו הרועד, וכמובן שהילדים לא רצו להחמיץ את תקיעות השופר אבל גם נימה של פחד התגנבה לכך.
 

צדקה וגמילות חסדים - מפעל גמ"ח קהילתי.
במסכת אבות מובאת אמרתו של שמעון הצדיק: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". זאת הייתה תמצית אמונתם של בני המשפחה, אשר נהגו לעבוד, ללמוד ולהתפלל, להתרחק משנוררים ולהאמין בחשיבות העזרה לזולת והתמיכה בעניים ונזקקים. במשך שנים רבות היו בני המשפחה תורמים נכבדים לצדקה ומתן תרומות בסתר לעניים. בבית הכנסת הייתה קופה מיוחדת לגמילות חסדים (גמ"ח). בין מייסדות הגמ"ח - אסתר שלייפר. בני משפחה רבים זכו להיעזר בקופת הגמ"ח באירועים שונים. על קירות בית הכנסת בית יהודה חקוקים שמות של רבים מבני משפחתנו שעסקו בגמילות חסדים.

בית הכנסת כיום. לאחרונה חזרנו להתפלל מידי פעם בבית הכנסת המשפחתי ואף לקיים בו אירועים חגיגיים. לכבוד לידתו של רועי, בנם הבכור של עי דית ודן גילאי (י'ט בסיוון תשס"ד. 7.6.2004) נערך בו, בשבת, פרשת "קורח", קידוש לכל המתפללים. היה מרגש ביותר לגלות את שמות בני שתי המשפחות, גם זו של עי דית – משפחת פוקס וגם זו של דן משפחות צוקרמן ונגלר, חקוקים בבית הכנסת.

 
למעלה: לוח שיש להנצחת נדבנים עם שמו של ר' פנחס צוקרמן. למטה: בין מייסדי הגמ"ח - אסתר שלייפר.
ארון הקודש, הדוכן והמנורות 
להנצחת זכרו של פנחס צוקרמן
   
 

         
להמשך תאור בתי
כנסת של בני המשפחה
  לתמונות מביקור המשפחה
בבית הכנסת בשנת 2004
  לתמונות מביקור המשפחה
בבית הכנסת בשנת 2008
         


.
לראש העמוד   שלחו את כתובת האתר

.

אתר תולדות המשפחה. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2006 - 2017
Jerusalem - Family Geneology Site Copyright AGN © 2006 - 2017

תחקיר, כתיבה, עריכה, עיצוב: אריה גילאי
 כתובת אתר המשפחה:  www.jerusalem-family.org     כתובת אתר האספנות המשפחתי:  www.gilai.com